Now days

הרבה זמן חלף מאז הפוסט האחרון

כבר מזמן הבנתי שהבלוג הזה הוא הסמן הימני של רמת החיוניות שלי

ושהפכתי כניראה לזומבי

מאז שמצבה של אימי החל להתדרדר

ועד לפטירתה ולמעשה גם עדיין

אני לא ממש מצליחה לאסוף את עצמי

זה תופס אותי בעיקר בנהיגה, מחזיקה את ההגה ובוכה

המלחמה הזו עכשיו באה להשליך לי את האמת בפרצוף

יש קבוצה אלימה ורעה של אנשים 

שרק רוצים בכל נפשם ומאודם לחסל את כל אלה שאינם מוסלמים

ובאופן מאוד מוזר עם מנטליות של הרס עצמי

העולם הזה לא מאוחד בתגובה לעצור אותם

הבטחון הוא מעל לכל

 כן, גם מעל לעקרונות אנושיים נעלים

שאני דוגלת בהם בעיתות של שלום

ובתוך כל זה מנסה להתמודד עם  היומיום

של ילדים בחופשה, בעל בלחץ בעבודה, חום יולי אוגוסט

ואבא שנשאר לבדו בבית רחוק

אני מנסה להרים חנות אינטרנטית לעבודות שלי

מתעסקת ביומיום בחוסר טעם

ומרגישה שזה לא מה שהייתי צריכה לעשות

מה שהייתי צריכה לעשות עכשיו

זה לבנות חומות עצומות של בטון

או לפחות לפתח מכשיר סופר חכם לחשיפת מנהרות מרצחים

It has been a long time since the last post
I realized that this blog is the barometer of my vitality level
And I became a zombie
Since my mother's condition began to deteriorate
Until her death and in fact still
I'm not really able to pull myself together
It grabs me particularly when driving, holding the steering wheel and cry
Now this war shows me the truth
There are violent and evil people
They want in their heart and soul to kill all those who arn't muslems
And in a very strange sence of self-destruction
This world isn't united in response to be taken
Understanding that security and the right to live is above all
  Through it all I'm trying to deal with everyday life
Kids holiday, a husband with a pressure at work, heat of July,
and dad that was left all alone and far
Trying to establish my online shop
feelling that it isn't what I should do
What I should do now
Is to build huge walls of concrete to protect my kids
Or at least develop a super-device to find those tunnels of murderers